המגזיןכליםאודותקשרשירותים

11 בספטמבר 2001. גלישה סתמית לאתר חדשות ישראלי מציגה לי כותרת: "אחד ממגדלי התאומים בניו-יורק עולה באש". בקושי הספקתי לקרוא ומישהו שעובד איתי נכנס בסערה לחדר. "שמעת מה קרה???".
מכאן התחיל מירוץ מטורף של כרייה וקריאה של עוד ועוד פיסות מידע מרוסקות, שבהדרגה הציגו את תחילת התמונה המלאה של האסון. במקביל התחילו להתרסק בהדרגה גם אתרי האינטרנט עצמם. שרתי הפורטלים לא עמדו בעומס, וקווי התקשורת לאינטרנט נסתמו. בשלב מסוים פשוט נטשנו את מקום העבודה לטובת מקלט הטלויזיה בבית.

אני נזכר בסיפור הקטן הזה בכל פעם שמתפרסם עוד מאמר בנושא "האם עיתונות הרשת תהרוג את העיתונות הכתובה", ולא בגלל שהסיפור הזה מוכיח שעיתונות הרשת קורסת במצבי משבר, ממש לא. התשתיות והטכנולוגיות משתפרות כל הזמן, וגם העיתונות הכתובה והעיתונות האלקטרונית תלויות בהן. הסיפור הזה מוכיח שעיתונות הרשת והעיתונות המסורתית לא באות זו על חשבון זו, אלא משלימות זו את זו, ולכל אחת מאפיינים שונים. מתוך כך עולה השאלה, לא מי מהן תהרוג את האחרת, אלא איך תשפיע האחת על השניה (ושתיהן עלינו) - וזאת שאלה הרבה יותר מעניינת.

ילדים חורגים

באופן כללי אפשר לומר שאתרי החדשות באינטרנט נולדו בחטא. זה לא אומר שמהפכת החדשות ברשת לא היתה פורצת בכל מקרה ומגיעה בדיוק למקום שהיא נמצאת בו כיום, אבל זו כנראה היתה האבולוציה ההכרחית והיחידה האפשרית. כל זה, כמובן וכרגיל, אינו נוגע לרשת CNN, שכמו שהיתה חלוצה בתחום הטלויזיה ידעה גם להוות את הסמן לכל אתרי החדשות שיבואו בעקבותיה.

אבל נחזור לכפר הקטן שלנו: אתרי החדשות הראשונים היו אתרי מבזק מיוחדים שהוקמו בתוך דקות על-ידי ספקי אינטרנט בזמן הפיגועים הגדולים של שנת 1995-1996. הידיעות נלקחו משידורי החדשות הרגילים והתלוו אליהן תמונות מ... אתר CNN. גם אני הייתי מעורב בקדחת כזאת, שכל מטרתה היתה לגרום לכניסות נוספות לאתר החברה (ספקית האינטרנט), ובכך לתרום באופן עקיף לשיווק. אף אחד שם לא היה עיתונאי ואף אחד לא חשב לרגע שהוא הופך מ"בונה אתרים" למה שיתקרא מאוחר יותר "עורך תוכן". בהדרגה התחילו להגיע גם אתרי תוכן אמיתיים - חלקם כשלוחות של עיתונים מסורתיים (גלובס, ג'רוזלם פוסט) וחלקם כשדרוג של פורטלים שהיו עד אז "מנועי חיפוש" ולא התמקדו בתוכן.

המדיה המסורתית לא רצתה לאמץ את אתרי החדשות המוזרים האלה אל חיקה. ידרשו עוד שנים (נצח במונחי האינטרנט, במיוחד באותה תקופה) עד ששלושת העיתונים הגדולים ושאר גופי החדשות בארץ ירשו לעצמם לפרסם את מרכולתם ברשת, וגם אז הם יעשו את זה בשלב ראשון כמקדם מכירות, מחשש שהקרקע תשמט תחת רגליהם. גם התוכן של האתרים האלה היה בתחילתו העתק אלקטרוני של העיתון המודפס. אף אחד לא העלה על דעתו מודל שבו שתי הישויות - עיתונות הרשת והעיתונות המסורתית - פועלות כמערכות נפרדות ומשלימות זו את זו. התוצאה של התהליך הזה, אם כי אפשר לטעון שזאת היתה התוצאה גם בלי התהליך הזה, היתה שעיתונות הרשת כאילו אמרה לעצמה "אם הם לא מכניסים אותי למשחק, אני אצור לעצמי משחק חדש, עם חוקים משלי". מכאן התחילה עיתונות הרשת לזהות את עצמה כריאקציה לעיתונות המסורתית, ה"זקנה", כשאתרי חדשות צהובים או צהובים יותר קמים זה לצד זה, וכל אתר מאמץ וקובע לעצמו כללי אתיקה.

אתרי החדשות הם כיום מדיום מקובל לכל דבר. אנשים שעובדים בסביבה המאפשרת גלישה חופשית באינטרנט נכנסים לפחות אחת לשעה לאתר כזה וצורכים חדשות, ואתרי החדשות עצמם הפכו (אחרי מאבק מסוים ואחרי ההתפתחות המואצת של שילוב וידאו ברשת) לגופי שידור לגיטימיים שהלוגו שלהם מופיע על מיקרופונים במסיבות עיתונאים, ותכנים שלהם מצוטטים במהדורות חדשות בטלויזיה. היתרונות הגדולים של עיתונות הרשת נובעים מעצם היותה עיתונות רשת: מיידיות (צריכת החדשות בכל זמן רצוי) ובחירה חופשית של תחומי העניין על-ידי הצרכן. המשמעות היא שאם אני מתעניין בעיקר בחדשות כלכלה וספורט, אני מקבל מיד את התוכן בתחום שבחרתי, באתר הכללי או באתר מתמחה, ולא צריך לשמוע את ה"כותרות הראשיות" לפני כן. העריכה, אם כך, עוברת בהדרגה אל הצרכן, וכפי שאראה בהמשך תהליך כזה מתרחש גם בתוכן עצמו.

אבל ליתרונות האלה, שנובעים מהאופי של הרשת, יש גם מחיר, וגם הוא נובע מאותו אופי בדיוק. אתר חדשות, בניגוד לעיתון מודפס או מהדורה משודרת יכול להרשות לעצמו להתעדכן כל הזמן, ולא רק שהוא יכול להרשות לעצמו, הוא גם חייב לעשות את זה. הצרכנים מצפים לראות ידיעות חדשות בכל פעם שיכנסו לאתר, והאתר עצמו מנסה לספק להם את המצרך הזה. כך נולד "חלון המבזקים", שלפעמים אורך הידיעות בו קצר מאורך הכותרות שלהן, וכך נולד גם האופי של עיתונות הרשת כאחראית כמעט בלעדית על חשיפת סקופים ועיסוק בשמועות לא מבוססות. כאשר כל פיסת מידע יכולה להפוך בתוך שניות לכותרת ולדיווח "מתגלגל", שמתעדכן עם הזמן, מערכות החדשות ברשת לא מחכות למידע כדי ליצור ידיעה, וכך למשל יכול להפוך הרוג מפגיעת רכבת בתוך דקות בודדות מגנב מתכות, למתאבד, ולהולך רגל תמים. התופעה הזאת משפיעה גם על הטלויזיה, ואפשר להבחין בזה באופן ברור במתכונת שידורי החדשות במקרים של קטסטרופה (למשל פיגוע), שכוללת החזקה של השידור לזמן ממושך בלולאה של פרשנויות הבל וחזרה טרחנית על פרטי המידע שכבר קיימים.

התופעה הזאת מחריפה כשכל אתר חדשות מאפשר גם לגולשים להגיב לידיעות ולתדלק את חרושת השמועות או להוסיף עליה מידע ממקורות לא מוסמכים ושאמינותם אינה ידועה, כמו חברים של חברים שסיפרו בטלפון שהם ראו משהו שקשור אולי לעניין. התהליך הזה הוא בעייתי כי הוא מעמיד בספק את כל אמינותה של עיתונות הרשת, ומאידך ממוטט את מנגנוני הסינון המסורתיים. במבחן התוצאה מסתבר אמנם שברוב המקרים עיתונות הרשת פשוט חושפת מידע אמיתי מהר יותר ומפיצה אותו באופן יעיל יותר, אבל למרות זאת, ואולי בגלל זה, הסוגיות המוסריות שנובעות מהאופי הייחודי שנטלה לעצמה עיתונות הרשת כמתחרה לעיתונות המסורתית והאלקטרונית הן חדות יותר ומקבלות משנה תוקף.

ילדים רעים

מקובל לראות בצנזורה כלי מיושן ומדכא מטעם השלטון. האמת היא קצת יותר מורכבת, כי הצנזורה היא כלי שמקורו בהגנה על בטחון המדינה ושמירה על האחריות החברתית, אבל נראה שסופו הטבעי הוא הגנה על אינטרסים של השלטון והפרעה לחופש הביטוי. עם התפתחות התקשורת וטכנולוגיית המידע הצנזורה נשארה מאחור ואיבדה את כוחה. כיום אתרי חדשות יכולים להפיץ מידע מהר יותר מקצב עבודתם של הצנזורה ושל בתי-המשפט, ולעתים נוצרים מצבים אבסורדיים כמו "צנזורה בדיעבד" שרק חושפת את הבעיה במלוא עוצמתה.

עם ריסוקה של האתיקה הישנה הופך המאבק הזה לקשה יותר, וגם השיטות להתמודדות עם מגבלות הדיווח הופכות משוכללות יותר, ולמעשה מסיטות את תפקיד העיתונות מכלי שמדווח על המתרחש לצד בעל עניין במאבק כוחות, ולצד שהוא לעתים מושא הדיווח והעיסוק העיתונאי עצמו. שמועות שבסיסן לא ידוע אבל עדיין נתלות במוניטין של אתר החדשות הן דרך שהופכת נפוצה יותר ויותר להלבנת מידע. גם רמזים בוטים משחקים תפקיד במחול השדים הזה, והופכים את עיתונות הרשת לגוף שלא משדר את החדשות בלבד, אלא גם מספק בלעדיות על חשיפת מידע ועל תכנים, ובהדרגה רואה את כל מהותו ככזה. הסכנה המוסרית-חברתית כאן היא גדולה: אם הצנזורה נראתה כהופכת לכלי שמגן על האינטרסים של השלטון, הרי שעיתונות חסרת רסן עלולה להתגלות ככלי שרומס זכויות פרט ומנצל את כוחו להעצמת הפופולריות בתחרות המסחרית שלו, תוך התעלמות מנושאים כמו צנעת הפרט ותוך שימוש ב"אג'נדה" נסתרת. כוחה של העיתונות במשטר דמוקרטי צריך להיות גדול, אבל לא גדול מדי, כי משטר דמוקרטי מבוסס כולו על העיקרון החשוב של פיזור סמכויות ושל מניעת כוח רב מדי מגוף בודד. העיתונות כולה, בהשפעת עיתונות הרשת, עלולה להפוך בדיוק לגוף חזק מדי כזה, שמתוקף היותו "כלב השמירה של הדמוקרטיה" השמירה עליו עצמו תחשב כבלתי מוסרית, ותחת מטריה זו הוא עצמו יערער את אמות המוסר.

אבל עיתונות הרשת הממוסדת אינה בהכרח הסמן הקיצוני של התופעה הזאת. ברגע שהפכו אתרי האינטרנט לאינטראקטיביים יותר, כאלה שמשתפים את הגולשים ביצירת התכנים שלהם, נוצר זן חדש של דיווח חדשותי. תגובות הגולשים לידיעות באתרי החדשות הן כלי שבהדרגה הופך לאפשרות ביטוי לא רק של דעות אישיות, אלא של מניפולציות תקשורתיות ופוליטיות. אמנם תגובות הגולשים עדיין לא נתפסות כתוכן מטעם האתר עצמו, אבל הן נקראות ביחד עם הכתבה, ברצף אחד, ויש להן השפעה על הקוראים, ובמקביל אין בתגובות האלו ייחוס או גילוי נאות. בעיית האמינות חריפה יותר בפורומים, ובמיוחד בפורומים של חדשות וסקופים. גולשים מנוסים יודעים שהמידע על חדשות מגיע בצורה הכי מהירה, הכי לא מעובדת והכי לא מסוננת לפורומים כאלה, ושוב, אין מי שלוקח אחריות. בית- המשפט אף הקצין וקבע שמנהלי האתר אינם אחראים על תוכן שמפרסמים הגולשים בפורומים, וכך אנחנו נשארים עם בעיית אמינות ואתיקה תקשורתית חמורה, שאין לה בינתיים פתרון, וברוח הדמוקרטית של חופש הביטוי, נראה שגם לא יהיה לה פתרון מוסרי בעתיד.

ילדים של החיים

אם עד עכשיו נתקלנו במקרים של חוסר מעצורים עיתונאי או בעיות אמינות של המידע, גם אם הוא מתברר בסופו של דבר כמידע נכון, הרי שהאופי של חדשות האינטרנט כרודפות סקופים וככאלו שמחויבות לעדכון התמידי והאינטנסיבי יכול לשחק גם לידיים אחרות לגמרי. הכוח של עיתונות הרשת עלול להתגלות כחלש מאוד ביחס לגופי יחסי-ציבור מתוחכמים שלמדו כבר את המשחק. האתיקה העיתונאית המעמיקה נתפסת לפעמים כמשהו מיושן, ולפעמים סתם כדבר שאין זמן בשבילו, ומפנה את מקומה לעצלנות עיתונאית. כך יכולים כל הודעה לעיתונות וכל "ספין" תקשורתי לזכות בנפח שידור אדיר, וכך יכולות מערכות החדשות של הרשת, וגם אלו המסורתיות שמושפעות מהלך הרוח של הרשת, להפוך לכלי משחק במגרש אחר לגמרי. כך למשל עולה כוחם של המקורות האנונימיים, המדליפים, ועולה מכך סכנה ממשית של הסתמכות על מידע לא מבוסס או מידע שיש בו אינטרס פוליטי, מסחרי, או אחר.

עיתונאים מוצאים את עצמם יותר ויותר קורבן למניפולציות תקשורתיות של גופים בעלי עניין, ואלה לא חייבים להיות גופים גדולים או חזקים. לכאורה זהו שוב כוח דמוקרטי, אבל כשהוא אינו מרוסן ואינו מבוקר הוא עלול להפוך את הדמוקרטיה בקלות לאנרכיה, ולהתגלות כחרב פיפיות שבסופו של דבר תפחית את ערך האמינות של העיתונות, ואת התפקיד המסורתי החשוב שלה.
בעידן של תקשורת מידע מהירה הופך גם סף הגירוי לגבוה, והצרכנים, כמו גם מערכות החדשות עצמן, הופכים לסוכנים של מידע רדוד, לא מבוסס, ולא אובייקטיבי. כשמערכת חדשות בטלויזיה הופכת פרק פתיחה של סדרת טלויזיה לאייטם חדשותי, מדובר בטשטוש גבולות מסוכן שמוכיח עד כמה רדודה העיתונות, ועד כמה רדודה האתיקה העיתונאית בעידן הרשת.

כוחה של מערכת החדשות המסורתית נראה אם כך כמתחזק, אך במקביל הוא גם נחלש מול כוחות אחרים. עם זאת, גופים מסחריים ופוליטיים אינם היחידים שיוצאים נשכרים מכך. העיתונות המסורתית כבר אינה בלעדית ביצירת התכנים, בעריכתם, ואף לא בהפצתם. התהליך הזה בולט במיוחד על רקע עליית כוחם של הבלוגים האישיים, שמדווחים ממקומות שהעיתונות לא מגיעה אליהם (לפעמים בגלל שיקול דעת מערכתי, ולפעמים בגלל קושי לוגיסטי). התפתחויות טכנולוגיות נוספות, כמו מצלמות הוידאו האישיות והתקשורת הסלולרית, מאפשרות היום לדעת הרבה יותר, בזמן מהיר יותר, על יותר מקומות ונושאים. אסונות בקצוות העולם, מאבקים חברתיים, ועוד דיווחים מגיעים לכל צרכן דרך האינטרנט באמצעות הפתיחות של הרשת ובאמצעות חווית המשתמש שלה שמאפשרת יותר ויותר לגולשים ליצור את התוכן עצמו, ולעתים גם לשנות את סדר היום ותחומי העניין של הציבור. מערכות העיתונות, כולל עיתונות האינטרנט, עלולות להפסיד במערכה הזאת אם לא יתמודדו עם העניין ברצינות, ואכן מערכות עיתונות ברשת מנסות מדי פעם להעזר בקוראים, או למצוא מודל שמשתף את הגולשים בכתיבה ובעריכה של החדשות, ומודלים עצמאיים נוצרים גם הם כאלטרנטיבה, אך בינתיים נראה שעדיין לא נמצאה הנוסחה הנכונה.

למעשה יתכן שאין נוסחה נכונה כזאת. כמו שגילינו שהעיתונות המסורתית (המודפסת והאלקטרונית) לא מתה ולא תמות בגלל עיתונות האינטרנט, כך גם עיתונות האינטרנט לא תמות בגלל הבלוגים ודיווחי הגולשים. תמיד נראה אותן זו לצד זו, משלימות ומרחיבות את תמונת העולם שלנו. מההיבט המוסרי יכולה להיות לכך השפעה של תכנים לא מבוקרים שימוטטו את אמות המוסר שהכרנו, ויעבירו את העולם תהליך של אימוץ אתיקה חדשה, או דווקא אחריות גדולה יותר שתצמח דווקא מתוך הגולשים עצמם, שלא יהיו עוד רק צרכני חדשות אלא גם יוצרי התוכן, ומושא התוכן.