המגזיןכליםאודותקשרשירותים

מר בראון התעורר מההרדמה הארוכה של הניתוח. הוא לא ידע היכן הוא נמצא ומה עבר עליו, ובני משפחתו ידעו שצפויה להם תקופה לא קלה של התאוששות, אך נשמו לרווחה. "עכשיו", אמרו הרופאים הגאים, "בראון יוכל שוב לספוג חוויות, ליצור זכרונות, ולחיות ממש כמו שחי לפני אותה תאונה נוראה ששיתקה את מוחו. הניתוח חסר התקדים משך את תשומת הלב המדעית בעולם כולו. לראשונה הושתל בהצלחה בראשו של אדם מוח של אדם אחר, תורם זר, שמזלו לא שפר עליו והוא לא שרד את תאונת האופנוע שלו. "אני מרגיש מצויין", אמר בראון לכל הסובבים אותו, והם חייכו. ואז שאל בתמיהה איפה אשתו, ג'וליה.

בני משפחתו חייכו, ספק במבוכה וספק בחמלה, אבל הרופאים הפסיקו לחייך.

ג'וליה היתה אלמנתו הטריה של רובינסון, התורם האלמוני. מישהו כנראה שכח לנקות את מוחו של רובינסון לפני ההשתלה.


הסיפור הבדיוני הזה הוא וריאציה אחת מני רבות לניסוי מחשבתי שפילוסופים מספרים כדי לחדד את השאלה בדבר הזהות האישית. האם מר בראון הוא עדיין בראון, או שמא עכשיו הוא רובינסון? או אולי הוא בעצם בראונסון – רובינסון בגוף בראון, ייצור כלאיים בעל זהות חדשה?

שאלת זהות האישיות אינה שעשוע פילוסופי בלבד. הצד המעשי של שאלה זו משחק תפקיד מרכזי במשפט ובחברה. ביולי 1993 זוכה ג'ון (איוואן) דמיאניוק בבית המשפט העליון מחמת הספק לאחר שהורשע בבית המשפט המחוזי. קו ההגנה כולו התבסס על טענה בדבר טעות בזיהוי: הנאשם אינו איוואן האיום מאוקראינה. הנסיונות להוכיח או להפריך את הטענות המנוגדות בדבר זהותו התבססו על מה שמכונה אצל פילוסופים "הקריטריון הפיזי". כל תורת הזיהוי הפלילי מבוססת על מבדקים פיזיים (טביעות אצבע, DNA, וכו'), ועל תורה זו מבוססות הטענות במשפט הפלילי. מעולם לא התעורר ויכוח לגבי תקפותו של קריטריון פיזי זה.
יחד עם זאת, פילוסופים כמו לוק ויום למשל, דחו קריטריון זה והעדיפו על פניו קריטריונים תודעתיים. גם רוב הציבור נוטה לייחס את הזהות האישית לתודעה ולא להיבטים הפיזיים: אוסף הזכרונות שלנו, הרצף שלהם, וההכרה שהם נוצרו בעקבות חוויות של יישות אחת ולא אחרת – הם שקובעים שמדובר בזהות מסויימת, ולא אחרת.

הבחירה של הקריטריון המכריע בסוגיות של זהות אישית היא החלטה מוסרית וחברתית. על בסיס הכרעה זו יבנו אמות המוסר והסובלנות לנושאים כמו שקרים ביוגרפיים, זיופים, וגניבת זהות.

זהות גנובה

לפי נתונים של גורמי אכיפה, נוכלות באמצעות גניבת זהות היא תופעה מתרחבת והולכת בעולם וגם בישראל. אך בעוד שגם "בחיים האמיתיים" (כינוי שניתן בדרך-כלל על דרך הניגוד לפעילות מבוססת תקשוב, ועוד אחזור אליו בהמשך) קיימים מקרי נוכלות המבוססים או לפחות נעזרים באלמנט של התחזות, נראה שבאינטרנט הפשע המבוסס על גניבת זהות נפוץ וקל הרבה יותר. הקלות הזאת מבוססת על שני אלמנטים: פיגור טבעי של גורמי האכיפה מול כל טכנולוגיה או טכניקה חדשה של פשע, והאופי האמורפי-ציבורי של הרשת שמקשה עוד יותר על האכיפה מצד אחד, ומאפשר לפושעים לנצל באופן ציני חופש מידע וחופש פעולה מובנה מצד שני.

אבל המונח "גניבת זהות" הוא קצת מטעה בהקשר הזה. כשמדובר בפשיעה, לא נגנבת הזהות, אלא פרטים אישיים וטכניים (שם, כתובת, פרטי כרטיס אשראי, פרטי חשבון בנק, וכד') המאפשרים לנוכל לבצע עסקאות ופעולות בשמו של הקורבן. ככל שמקרה כזה יהיה כואב ולפעמים חסר תקנה, אנחנו נוטים לסווג אותו כגניבה, ולא כגניבת זהות. הזהות שלנו, גם ברשת, נתפסת כמשהו הרבה יותר מורכב ממכלול הפרטים הטכניים האלה, ממש כמו שהקריטריון התודעתי מועדף על-ידי רובנו על-פני הקריטריון הפיזי לזהות האישית.

נניח, אם כך, את עניין הפשיעה בצד. האינטרנט מעלה שאלות מוסר בסיסיות הרבה יותר, הקשורות בזהות ובאינטראקציה בין-אישית. אותו מסך וירטואלי שניצב בבסיס כל צורת התקשרות באמצעות האינטרנט מעניק תחושת חופש אישיותי, שמיושם, אם נרצה או לא, בבניית דמות אינטרנטית עצמאית. הדמות הזאת, החיה בצ'טים, פורומים, ולאחרונה באופן הולך וגובר בבלוגים, היא התגלמות הפנטזיה האישית: דיכוי של כל רכיבי האישיות המיותרים שנובעים מגורמים פיזיים וסוציולוגיים, והחצנה של כל החלומות הכמוסים ביותר. האינטרנט מאפשר לכל אחד ואחת להחיות את מי שחי אצלו בראש, תחת בגדי דיכוי של חיי היום-יום, ולהביא את האני האמיתי (במובן הפסיכולוגי) שלו לכדי מיצוי כמעט מלא.
במובן זה האינטרנט הוא גורם משחרר, חיובי. אלא שיש לזה מחיר.
הזהות האינטרנטית של כל אחד ואחת, בין אם הם כותבים בשמם המלא או בשם בדוי, היא זהות משופצת, אם לא בדיונית. באינטראקציה בין-אישית שמחוץ לרשת קשה מאוד לשמר מסכות לאורך זמן. אבל כל זהות ברשת היא בדויה במובן זה שיש בה מידה מסוימת של השאלה – פנימית, מועתקת, או מורכבת כמו פאזל. הזהות האישית ברשת היא לא רק מה שאנחנו בוחרים להציג, אלא סך כל הפעולות שלנו ברשת, וזה כולל פרטי ביוגרפיה, העדפות, זכרונות, סיפורים, תגובות לזהויות אחרות, ועוד. במילים אחרות, אנחנו לא תמיד מודעים לזהות שאנחנו יוצרים, ואנחנו יוצרים את הזהות הזאת רק בפעולות מודעות.

המסך הקרוע

הבעיה נוצרת כששני העולמות האלה מתנגשים, וכששתי הזהויות האלו – הטבעית והמשוחזרת, מתערבבות.
ברוח זו סיכם השופט טל שחר ב-31 בדצמבר 2003 באומרו: "לטעמי, ד' האמות של העולם הווירטואלי מסתיימות במקום בו הן פולשות לד' האמות של העולם הממשי של אדם אחר".
במרבית המקרים אנשים לא אוהבים להישאר בגבולות הרשת. על-אף הביטחון הפסיכולוגי שיש במסך הסיליקון מצד אחד, רוב האנשים רואים באינטרנט כלי להתחברות, כביש גישה חדש שמוביל בדיוק לאותה דרך ראשית של מגע אנושי בלתי אמצעי. השופט שחר, בטענתו כי דברי הדיבה היו צריכים להיות מטופלים על-ידי מנהלי הפורום אם היו נשארים במסגרת הרשת, מתאר למעשה גישה המעניקה לאינטרנט כללי מוסר עצמאיים, שאינם בהכרח חופפים את המוסר שאינו חלק מ"העולם הדמיוני" (זה המונח בו השתמש השופט).

השאלות המוסריות שהתחדדו במקרה הזה אינן חד-פעמיות: מה ערכה של תביעת הטרדה ועלבון כשמדובר בזהות הרשת הזאת? האם עלבון של הדמות האינטרנטית שלי, שנשאר בגבולות הרשת, הוא עלבון שלי? ומה דינם של השקרים הקטנים, ולפעמים הגדולים יותר, שעליהם מבוססת הזהות הזאת?

הבעיה הזו, של ההפרדה והחיבור מחדש בין שני העולמות האלה, מתעוררת משום שהמוסר הרשתי הזה כבר קיים, גם אם הוא לא מנוסח היטב. מוסר כזה הרבה יותר סובלני לשקרים, למשל. רבים מהסיפורים המפורסמים על-ידי גולשים בפורומים, ועוד יותר מכך בבלוגים, אינם אמיתיים, וזה קורה במעין הסכמה שבשתיקה מצד הקוראים. למעשה כמה מהבלוגים נכתבים על-ידי דמות בדיונית, זהות שהומצאה על-ידי הכותב ואומצה על-ידי הקוראים, במעין תרגיל ספרותי, ועדיין הקוראים מתכתבים עם דמות זו ומגיבים על כתביה. גם בצ'טים תופעת ההתחזות והזהות הבדויה נפוצה, אם כי בדרך-כלל לא ברמת אמינות ועומק ראויה לשמה.

אלא שהגבולות אינם מובחנים: כשהמעורבות הרגשית של האחרים נעשית עמוקה מדי, הם עלולים להרגיש מרומים עם חשיפת השקר, כפי שקרה לא מזמן בפורום "מנסים להרות". במקרה זה השתנו כללי המשחק, ואותם גולשים שהסתתרו תחת מעטה אנונימיות הרגישו פגועים כשגילו שאחת מהן מנצלת את אותה אנונימיות באופן שנתפס כמניפולטיבי. מה קרה כאן? כל עוד משחק הזהויות משרת את כל הצדדים במידה שווה הוא נתפס כהוגן. כל עוד זהות בדויה אחת מתקשרת עם זהות בדויה אחרת, או לפחות עם זהות מוסווית, השקרים אינם בלתי-מוסריים משום שיש שוויון כוחות. אבל השוויון הזה הוא עדין, וכשהזהות הבדויה מצליחה לחדור פנימה ולהוציא מהאחרים משהו ששייך לעולמם האמיתי, או אז העולמות מתנגשים והשקר נתפס שוב כלא מוסרי.

לישון עם האויב

כאן בדיוק עולה גם השאלה האם מסך הפרטיות הזה באמת קיים, או שרק היינו רוצים להאמין שהוא קיים. מה שאנחנו מדחיקים היטב בזמן שאנחנו מסתתרים מאחורי כינויים וחצאי ביוגרפיות, הוא שלמטבע הטכנולוגיה שני צדדים. ככל שהיא מתקדמת ומאפשרת לנו יישומי כפר-גלובלי יותר נרחבים, כך היא גם מאפשרת מעקב יותר צמוד אחרי אותה זהות רשת שאנחנו מגבשים, שלמרות האשליה, חופפת במידה רבה את הזהות הטבעית.
האנונימיות ברשת היא פנטזיה לא פחות מפנטזיית הזהות הבדויה. כל אתר מסחרי, בין אם נבצע דרכו עסקאות מקוונות ובין אם רק נצפה בו, אוסף עלינו בשקט נתונים, ובונה פרופיל סטטיסטי כדי לאפשר מיקוד רב יותר בפרסום ובשיווק. אבל לא רק פרופיל השימוש נחשף: ספקי האינטרנט, חברות מסחריות, או מישהו מטעמם, יכולים לחבר כמה פרטים בסיסיים על-סמך פעולותינו ולדעת בדיוק מי אנחנו, למשל כשהדבר נדרש לצורך חקירה פלילית. גם אם קל להסכים שכאשר האקרים פרטיים עושים מעשה כזה הם מבצעים מעשה לא-מוסרי, נשאלת השאלה מה מקור הסמכות המוסרית של הגורמים "המוסמכים" כמו ספקי האינטרנט לעשות זאת, במיוחד כאשר (על-פי שיקול דעתם) הם עושים זאת כדי למנוע פשע. האם התרופה המקדימה הזאת היא מוסרית רק על בסיס חוסר המוסריות של מעשה שעדיין לא בוצע? המשטרה בארה"ב וה-FBI מתחזים לנערות בחדרי שיחות באינטרנט כדי לנסות לקבוע פגישה שתוביל למעצר של סוטי-מין. אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, קיבל ה-FBI גם אישור לעקוב אחרי כל גולש באינטרנט במשך 48 שעות רצופות ללא צו של בית-משפט.
לכן, גם כשאנחנו עוטים את המסכה המשובחת ביותר שלנו, כדאי לזכור שמעקב מסוג זה יכול להתבצע בכל רגע, בלי שנהיה מודעים אליו, בזמן שאנחנו ממשיכים לחיות באשלית הפרטיות, בבגדי העבד החדשים שלנו.

הויכוח על זכותה של RIAA לחשוף את המשתמשים שמפיצים ומורידים שירים וסרטים באופן פיראטי הוא ויכוח שמקביל במידה רבה לויכוח על זכותו של משתמש ליצור לעצמו דמות בדויה, או אפילו לספר ברשת על דברים שלא היו, כדי לקבל מנת אמפתיה, או מכל סיבה אחרת.
אם אכן קיים ברשת מוסר חדש, עצמאי, הרי שכמו לטכנולוגיה עצמה – גם לו יש שני פנים. אם מותר לגולשים לשקר, האם אסור למישהו אחר לחשוף את השקר? אם מדובר בתיאטרון של דמויות, האם האינטראקציה ביניהן שוברת את כללי המשחק והופכת למשהו לא מוסרי כאשר שקר מתערבב בשקר? האם רק לבעל הזהות יש זכות לשקר בשמה? ומה מידת אחריותו המוסרית והפלילית של המושך בחוטים על פעולותיה של הבובה שיצר?

*

יש הטוענים שקיים מניפסט לא כתוב, "רוח האינטרנט", אם תרצו, שאחד העקרונות הבסיסיים בו הוא קידוש העצמאות האישית, הפרטיות והאנונימיות. אחרים יטענו שמדובר בפנטזיה שעבר זמנה, ושגם אם האינטרנט היה כזה פעם, הרי שעכשיו הוא מתאזן ואיתו גם "רוחו", והבסיס המוסרי לפעילויות בו. ואולי בכלל הערך העליון באינטרנט הוא דווקא חופש המידע, שבמקרים מסוימים מנוגד לחופש הפרט.
המוסר הוא תלוי תרבות ותקופה. בימינו מקובל שחופש הפרט הוא ערך עליון, כמסורת הדמוקרטיה, אך במקומות אחרים ובתקופות אחרות החברה קדמה לפרט, ואולי גם באינטרנט, דווקא בגלל קלות המניפולציות, הערך העליון צריך להיות האמת הכללית, ולא החירות הפסיכולוגית הפרטית. במקרה כזה, לא יהיה מקום לטענות של אדם כלפי מי שחושף את בקיעי הביוגרפיה שלו.

אם נודה על האמת, האינטרנט הוא כאוס מוסרי, כשם שהוא כאוס תוכני. אבל המוסר באינטרנט מתבסס כמוסר שונה, ובמקרים מסוימים מנוגד, למוסר המקובל, והדבר בא לידי ביטוי גם בחקיקה מיוחדת. ריבוי הסוגים של השאלות המוסריות באשר לזהות ופרטיות ברשת מעיד שוב שהתרבות הדיגיטלית עדיין לא מספיק יציבה, אבל הכיוון הוא ברור: מוסר נפרד, דינים נפרדים, ועולמות נפרדים, שעם התפתחות הטכנולוגיה יתרחקו עוד זה מזה, וככל שהם יתרחקו, כך יהיו ההתנגשויות והעירבוב הבלתי נמנעים ביניהם טעונים יותר.