המגזיןכליםאודותקשרשירותים

אבא שלי מספר שכשקנו הוריו את הטלויזיה הראשונה שלהם זה היה פלא של ממש עבורם. המסך בסלון הבית מראה תמונות ומשמיע קולות המגיעים מכל רחבי העולם. כחשמלאי ואלקטרונאי אבא שלי ידע להסביר להם בדיוק איך הפטנט הזה עובד, אבל הוא גם ידע שההסברים הטכניים לא באמת עוזרים להתגבר על תחושת הפליאה.
כשהייתי נער התחילו להגיע לארץ מכשירי הטלויזיה בשלט-רחוק. בשבילי, וגם בשביל ההורים שלי, זה היה חידוש מדהים. לחיצה על המכשיר הקטן שאתה אוחז מפעילה משהו במכשיר הגדול שמונח כמה מטרים ממך. האחיינים שלי, בני שנתיים, נולדו לתוך זה. עבורם אין שום בעיה תפיסתית בעובדה שהשלט-רחוק הוא פשוט חלק בלתי נפרד מהטלויזיה. הם מבינים באופן הרבה יותר בלתי אמצעי שהטלויזיה היא בעצם מכשיר שחלקו נמצא מולם, וחלקו האחר בכף ידם. אין להם גם בעיה תפיסתית עם העובדה שבעזרת מכשיר קטן אחר, שאינו מחובר לשום דבר, אפשר בכל פעם שרוצים לשמוע אותי ולדבר איתי.

המאמר הזה עוסק בטכנולוגיה ובגיל ההתבגרות, ואני כבר רחוק מהגיל הזה. מכאן שאני לוקח על עצמי סיכון לא פשוט: לצעירים שביניכם חלק מהמאמר הזה ישמע כמו גיבוב טרחני ומרוחק. למבוגרים חלקו ישמע כהגזמה לא נעימה. מה שנותר הוא "דור הביניים" - הדור שלי. ומאלה אני הכי חושש. אלה יתמקדו בנסיון להוכיח אותי על טעויות שנובעות משני כיווני המבט, כי הדור שלי הוא הדור שחושב שהוא צעיר, ולא מבין עד כמה הוא מתנשף ומפגר במירוץ הזה.

עידן המידע

אנחנו חיים, כידוע, בעידן המידע. זהו עולם שבו המידע וזרימת המידע הם הנכסים החשובים והנחשבים ביותר. אבל לראשונה אולי בתולדות האנושות היוצרות התחלפו: הצעירים, והנוער בפרט, שולטים היום בנכסים היקרים האלה. גם אם נדמה לדור הבוגר שהידע והנסיון שלו רבים יותר, הרי שזרימת המידע החופשית בעולם לא מאפשרת, כמו בעבר, להשאיר את הידע בנחלתם של המבוגרים. וכדי להחמיר את העניין, הכלים הטכנולוגיים - אלה שבעזרתם זורם המידע הזה לכל דורש - נמצאים למעשה בשליטת הדור הצעיר: בעוד דור ההורים נאבק כדי להבין איך מוסיפים מספר טלפון לזיכרון של המכשיר הסלולרי החדש, הילדים שולחים הודעות טקסט (SMS) מהמכשיר שלהם אל תוכנת המסרים המידיים במחשבים של החברים, ומקבלים הודעות טקסט אוטומטיות ישירות מתוכנות החלפת הקבצים שלהם. בעוד דור ההורים נאבק כדי להסתדר עם מושג הדואר האלקטרוני, הילדים בקלות מבינים איך כל התוכנות מתקשרות זו עם זו ויוצרות עולם דיגיטלי עצמאי של גאדג'טים, קבצים, וקהילות דינמיות.
ההורים כבר אינם יכולים לשלוט בכל החידושים הטכנולוגיים, ואינם יכולים לדמיין בכלל את ההיקף והמשמעות של המרחב הדיגיטלי בו מתרוצצים ילדיהם. הטכנולוגיה מצמצמת את פערי המידע בין הדורות. אבל היא עושה יותר מזה: לא יהיה מוגזם לומר שהטכנולוגיה גורמת לדור הצעיר להיות עליון על הדור הבוגר. כשהבוגרים רוצים ללמוד איך להשתמש במחשב, בסלולרי, או בתכונות המתקדמות של הממיר הדיגיטלי, הם פונים לצעירים, ואלה לא תמיד יודעים כיצד לגשר על הפער ולהסביר את עולם הטכנולוגיה המודרנית באופן מובן. יתרה מזאת, חוסר הידע, שמתפרש כחוסר אונים, מתקבל בלגלוג אצל הדור הצעיר, התומך.

מלחמת הדורות תמיד היתה קיימת. אלא שתמיד היא היתה מצייתת לתבנית של הדור הצעיר המתמרד נגד ערכי הדור הקודם ומנסה לפצח את חומת המרות המפרידה ביניהם, כחלק מגיבוש הזהות העצמאית החדשה. מלחמת הדורות בעידן המידע לובשת צורה אחרת: הדור הבוגר רודף אחרי הדור הצעיר ומנסה להתאים את עצמו לעולם החדש שהדור הצעיר הזה יוצר.
הטכנולוגיה, אם כך, משמשת כהרבה יותר מכלים לתקשורת ולהעברת מידע. הטכנולוגיה היא למעשה כלי נשק של הדור הצעיר במלחמת הדורות. אם האבולוציה מוגדרת כשרידות של המתאימים ביותר, הרי שמי שמתאימים את עצמם מהר יותר לעידן המידע הם בני הדור הצעיר, ובכך הם יצורים עליונים יותר. העולם שייך לצעירים. הנוער לשלטון.

עידן חדש

אבל יש גם צד שני למטבע הזה: עליונותו הפסיכוטכנולוגית של הדור הצעיר מבטלת למעשה את מושג הנערות. גם אם לא מקבל הנוער תפקיד חברתי של מבוגרים, הרי שמבחינתם, ומבחינת השליטה שלהם במידע ובדרכי הפצתו, הם משתווים למבוגרים ואף עולים עליהם. גיל ההתבגרות הופך מוקדם יותר וקצר יותר, ואזור החיץ הזה שבין הילדות לבגרות הולך ומיטשטש, הולך ונעלם.
סקירה מהירה של מגזיני נוער, ברשת או מחוצה לה, או של תוכניות נוער בטלויזיה, מראה שתחומי העיסוק של הנוער אינם שונים מאלה של המבוגרים. המעורבות של בני הנוער בחיים המודרניים על כל הרבדים והתחומים שלהם היא מלאה, ומרגע שחצו הנער או הנערה גיל מסוים, הם כאילו הופכים מילדים לבוגרים, ואי אפשר להסתיר מהם שום דבר הנוגע לעובדות החיים. גם עולם השיווק והפרסום מכיר בתופעה ומטפח אותה: בזכות תקשורת ההמונים והכלים הטכנולוגיים להעברת מידע - טלויזיה, אינטרנט, סלולר ועוד - יותר ויותר בני נוער הופכים לכוכבים מפורסמים במהירות. חברות הסלולר משקיעות באופן נכבד מאוד בשיווק התכנים האינטראקטיביים לבני הנוער, וגורפות הכנסה משמעותית ביותר מתחום זה. חברות האופנה מוכרות את הבגדים לנוער בקמפיינים מושקעים ורוויי סקס. יש אפילו חברות ייעוץ ושיווק המתמחות בקהל היעד הזה (אגב, כדאי לשים לב למונח המקצועי שלהם שמקפל בתוכו את כל העניין כולו: Young Adults - מבוגרים צעירים).

הבעיה היחידה היא שהם לא מבוגרים. הם בני נוער, וקיומה של תקופת ההתבגרות - תקופת החיץ הזו שבין הילדות לבגרות - היא חשובה וחיונית לפי כל מדד פסיכולוגי וסוציולוגי: גיל ההתבגרות הוא מגרש המשחקים של הזהות האישית. בתקופה הזו מפתחים בני הנוער את זהותם מתוך בחינה, בחירה ואינטראקציה עם מעגלים חברתיים שונים. צמצום תקופת ההתבגרות "מאלץ" את בני הנוער להתנסות פחות בפיתוח זהותם האישית, ויוצר לחץ נפשי שמשמעויותיו עלולות להיות מסוכנות.
התוצאות החיצוניות של המצב הזה מוכרות לכולנו: העליונות הפסיכוטכנולוגית של הנוער כלפי דור ההורים מוצאת פורקן במרד נעורים שהופך אלים יותר ויותר, ובזלזול ושחיקה במעמד המורים. אבל כל נסיון לטיפול בבעיות האלו בלי לקחת בחשבון את התהליכים החברתיים שמובילים אליהן (כולל, כמובן, תהליכים חברתיים שנובעים מעידן המידע) יהיה לקוי.

עידן התמימות

וגם כאן יש למטבע צד שני: כשהגבול בין הילדות לבגרות הופך חד, הוא גם הופך דינמי יותר. כשנערים ונערות נתפסים כמבוגרים צעירים, הדבר מכשיר את הקרקע ליחסי פדופיליה אסורים, ההולכים ומתרבים בעולם. הבסיס לכל פדופיליה הוא חוסר יכולת של התוקף להבחין בגבולות בין הילד לבינו: במקרים מעטים המבוגר תופס את עצמו כילד, אך ברוב המכריע של המקרים המבוגר התוקף רואה את הילד כעמית מבוגר, ואפילו כמפתה. בני הנוער אינם מבוגרים, אך הם מופצצים במסרים שמשדרים להם מעמד של מבוגרים, ואת המסרים האלה קולטים גם המבוגרים עצמם. החוק בלבד מגן על בני הנוער ומגדיר אותם כבני נוער. המוסר בתחום הזה הולך ומתערער, והיות והמוסר הוא הבסיס החברתי לחוק, קיימת כאן סכנה אמיתית של כרסום רשמי וחוקי במושג הנערות.

ואם נחזיר לתמונה את טכנולוגיית המידע, המצב הופך מסובך יותר. כמו בתחומים אחרים של החיים המודרניים, גם כאן המוסר והחוק גם יחד מתקשים להתמודד עם הסכנות. הצעירים שולטים בטכנולוגיה, ומאמצים אורח חיים "מבוגר", אך הם עדיין לא בוגרים. מכאן קצרה הדרך לניצול, שבבסיסו תפיסת מוסר חדשה לפיה ברשת כולם שווים, ואם הנוער שולט בטכנולוגיה אז כנראה שהוא שייך לדור הבוגרים.

התאמה עתידית הדרגתית של החוק אל "המוסר החדש", נראה ככיוון הטבעי, והוא גם מקבל לגיטימציה באמצעות ענישה קלה מדי לעבירות מין כלפי בני-נוער, והפחתת הגיל המותר בחוק לקיום יחסי מין במדינות שונות בעולם. אבל הכיוון הזה מסוכן, כי הוא עלול להנציח את העדרו של גיל ההתבגרות, על כל המשתמע מכך. העדר מערכת חוקים מעודכנת ומתאימה מותיר חלל שמתמלא למשל בבעלי יוזמה שנוטלים את החוק לידיהם, או לפחות עוזרים לו, כשהם מנצלים את אותם כלים טכנולוגיים של קישוריות ואנונימיות - תופעה חיובית בהקשר הזה, אך מסוכנת גם היא בהקשר הרחב ובתרומתה לתרבות החוק והמוסר.

המוסר הוא דינמי, ומשתנה לפי תנאי הסביבה. התפתחות של כללי מוסר היא תהליך סוציולוגי ארוך, ואילו עידן המידע והטכנולוגיה גורם לשינויים חברתיים בקצב חסר תקדים במהירותו. הפער הזה מפחיד: במקרים דומים בהסטוריה (המהפכה התעשייתית למשל), רק מערכת חוקים קשיחה יצרה כללי מוסר (בניגוד לתהליך הרצוי והרגיל, לפיו החוק מבוסס על המוסר). אבל כדי לקבוע ולקבע מוסר חדש באופן כזה חייב להתקיים שילוב פורה בין מספר אלמנטים: אכיפה נרחבת, ענישה כבדה, וחינוך שלוקח בחשבון את הצורך ביצירה מחודשת של "חממת הנעורים". בינתיים, נראה שאף אחד מהאלמנטים האלה לא קיים בפועל.