המגזיןכליםאודותקשרשירותים

פעם, כשהאחיין שלי היה בן 6, הוא שאל אותי מה זה המסך הזה שתלוי מולי במכונית. נאמן לעקרונות שלי לא להמציא סיפורים פנטסטיים אלא להסביר תמיד את האמת, אבל בדרך שמתאימה לקהל, לא אמרתי לו שזה "נווטן", אלא "ג'י-פי-אס". בכל זאת, הוא רק ילד.
אבל טבעם של ילדים להמשיך ולשאול, ולכן הוא המשיך ושאל, ואני המשכתי והסברתי באופן פשוט ופנטסטי:
"יש בשמיים כל מיני חלליות שנקראות 'לוויינים', והן רואות כל הזמן איפה אנחנו. המכשיר הזה קולט את מה שהן אומרות לו, ומראה לנו את זה על ציור של כל הרחובות – כי הוא מכיר את כל הרחובות שיש בעולם". פשוט, לא?
"די נו, אל תעבוד עלי!", הוא כעס.

חזרתי על ההסבר, ופתאום הבנתי כמה הוא נשמע לא הגיוני. חלליות שרואות אותנו, תשדורות בלתי-נראות מהאוויר, מכשיר קטן שמכיר את כל הרחובות בעולם – זה הרי אפילו מוזר יותר מדובון חמוד שמתלוצץ בעברית עם נמר הולך על שתיים.
"זה באמת ככה?" הוא שאל באותו טון חסר-אונים שיש לילדים כשהם נאלצים תמיד להאמין למה שהמבוגרים אומרים, רק כי הם מבוגרים.
"פנה שמאלה!" פקד המכשיר בקול מתכתי, שרק מבוגרים מסוגלים לציית ולהאמין לו.

לפעמים מה שנראה לנו כמדע-בדיוני הופך למציאות יום-יומית מובנת מאליה תוך זמן קצר, כמו שלמדתי על בשרי כשנחתי רגע מכתיבת הספר העתידני שהתחלתי פעם, והתעוררתי לתוך הווה מאוד דומה למה שהיה כתוב בו. אבל מדע-בדיוני אמיתי, כזה שיש לו ערך ספרותי נצחי הוא כזה שמצליח להישאר בדיוני גם בעתיד, ולא משנה אם זה בגלל שהמציאות שבו היא חסרת סיכוי להתרחש, או שהיא יותר מדי אידיוטית מכדי שמישהו באמת ינסה להגשים אותה.

אבל אני, גם כשהייתי ילד, לא אהבתי סיפורי מדע-בדיוני. תמיד העדפתי תמיד משחקי סימולציה ריאליסטיים, ולא משחקי חלליות – גם כשהיה לי כבר מחשב או כרטיסיית אוטובוס לאולם המשחקים האלקטרוניים בדיזנגוף. וחמור מזה – עד היום, למרות נסיונות חוזרים ונשנים להסביר לי, אני לא מבין מה ההבדל בין סטאר-טרק לסטאר-וורז.
וגם היום, למרות שאני שוב ושוב מתדרדר לפרנסה מתחום המערכות הטכנולוגיות – או אולי דווקא בגלל זה – אני לא מאמין לא להן ולא בהן. להיפך: בעיני, אדם שעוסק בטכנולוגיה חייב גם להאמין באיזה שהוא אלוהים. האתאיזם הוא מותרות שיכולים להרשות לעצמם רק אנשים שצורכים טכנולוגיה ומאמינים בה, בלי לדעת ובלי להתעניין איך עומד מגדל הקלפים עשוי נייר הטואלט שהיא.

והמדע-הבדיוני הוא אפילו גרוע יותר מהטכנולוגיה שלנו, גם אם לפעמים הוא ההשראה שלה, וגם אם בעצם הוא לא מספר על העתיד והרובוטים, אלא מתאר משל מתוחכם על ההווה והאנושות. כי מציאות לא הגיונית, מופלאה ומטופשת יש בכל סיפור ילדים או רומן רומנטי. אבל מדע-בדיוני הוא הפתרון הקל והנוח – הוא מספר לנו על חלליות ורובוטים שמשתלטים על האנושות בזמן שבינתיים האנשים הם אלה שמשתלטים על אנשים אחרים באמצעות טכנולוגיות הרבה פחות מרשימות, כמו למשל סחטנות רגשית.

והוא עושה עוד משהו, המדע-הבדיוני. הוא מבלבל אותנו וגורם לנו להאמין בו-זמנית שהכל אפשרי, וששום דבר לא אפשרי. כי לא כולם מבינים שרובוטים אנושיים הם תמונת מראה של אנשים רובוטיים, או שסיפור על השמדת כדור-הארץ לא מבוסס על פחד מאיבוד הבית, אלא מהפחד של להיתקע לנצח עם אותם שישה אנשים בלתי נסבלים בחללית. רוב האנשים סתם נהנים לשקוע ולברוח לתוך פנטזיות על מחשבים קוראי מחשבות, רובוטים מגושמים, וספינות חלל עם דלתות אוטומטיות. רוב האנשים מעדיפים לזכור אם סטאר-טרק זה עם החללית וסטאר-וורז זה עם הרובוט או להיפך, ולחשוב שעתיד טכנולוגי הוא משהו רע מאוד, או טוב מאוד – הכל בהתאם לאמונה הראשונית שלהם ולמצב הרוח הכללי באותו זמן.

אז אני מסוגל להבין לגמרי אנשים שלא מאמינים שמערכת "כיפת-ברזל" היא משהו שעובד באמת, או אנשים שחושבים שזה מסוכן שחלליות יודעות באיזה רחוב אנחנו נמצאים בכל רגע. מה שאני לא מבין, זה אנשים שלא מבינים שהם בעצמם חייזרים שחיים על כוכב-לכת בחלל, ושהטכנולוגיה והמדע לא שווים כלום בלי האמונה שאנחנו מעניקים להם, או ההכרה שהם מבוססים קצת על פלא שאי-אפשר להסביר בנוסחאות או אלגוריתמים.

ולכן אני מתעקש להזכיר מדי פעם לאחיין שלי, שהיום הוא כבר בן 11, את היום ההוא שנסענו יחד במכונית הישנה שלי. דווקא בגלל שעבר המון זמן. כי בינתיים נכתבו עוד הרבה סיפורי מדע-בדיוני, הג'י-פי-אס הישן שלי הוחלף בטלפון חכם חדש עם נווטן מובנה, וגם אני עצמי כבר זקן הרבה יותר, ומאמין עוד הרבה פחות בטכנולוגיה. לא בגלל האנושות שהיא עלולה ליצור, אלא דווקא בגלל האנושות שיוצרת אותה.