המגזיןכליםאודותקשרשירותים

מאיר אריאל ז"ל היה אחד הלהטוטנים הדגולים ביותר של העברית החדשה, וכמעט מכל שורה שכתב אפשר ללמוד משהו.

השיר שלו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" (1984) מתאר במקביל את הלילה של חייל בסיני ואת הספר "איים בזרם" של ארנסט המינגווי, שאותו קורא החייל.
יש בשיר הזה הברקות שפה וניסוח רבות, כמו למשל "ירח שועלים" או "יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו", אבל כאן אני רוצה להתעכב שורה אחת, שיש בה דילמה ניסוחית ופתרון מבריק שלה:


השורה הזאת מתארת סצנה מתוך "איים בזרם". בואו ננסה לנתח מתוך המילים מי הם המשתתפים בסצנה הזאת:

• "הוא" - גיבור הספר, תומאס האדסון.
• "לה" - "הונסט ליל", האישה שיושבת עם האדסון בבר (מוצגת למעשה בשורה הקודמת)
• "היא" - גרושתו של האדסון, שמגיעה במפתיע.

עכשיו, שימו לב לתעלול הניסוחי של מאיר אריאל: מבלי להיכנס למונחים לשוניים מקצועיים - כשאנחנו מספרים משהו על אישה מסויימת, ובהמשך המשפט כותבים "היא", ברור לקורא שמדובר באותה אישה.
נסו לחשוב על ניסוחים כמו:

- "הילדה שלי עולה לכיתה א'. היא מאוד מתרגשת". (היא=הילדה שלי)
- "אמא שלי אוהבת לקרוא ספרים ישנים. אבל אתמול היא קנתה ספר חדש". (היא=אמא שלי)


אבל בשורה הזאת של מאיר אריאל קורה משהו אחר. כשאנחנו קוראים אותה ברור לנו מיד שמדובר ב"היא" אחרת.

איך קורה הקסם הזה? ובכן, בעזרת שתי בחירות ניסוח קריטיות:

1. החלק השני של המשפט, החלק שמתאר את המפנה בעלילה, נפתח במילה "פתאום". המילה הזאת רומזת שההתרחשות הקודמת מתחלפת, או משתנה, ואת הסיבה לשינוי אנחנו מצפים לקבל מיד אחר כך.
2. ומה שמופיע מיד אחר כך, וזה אולי הגורם המשמעותי יותר, הוא היפוך הסדר של הנושא והנשוא (שם העצם והפועל). כלומר, לא "פתאום היא נכנסת" - ניסוח שהיה משאיר את "היא" עם הדמות הראשונה (או לכל הפחות יוצר בילבול), אלא "פתאום נכנסת היא".

כלומר קודם כל אנחנו יודעים שנכנסת מישהי (והיא גם נכנסת פתאום). ברור לנו שהאישה הקודמת כבר שם, ולכן המוח שלנו מצפה כבר לפענח את המילה "היא", שמגיעה מיד לאחר מכן, כדמות חדשה.

החלק הזה בשיר היה הרבה פחות אפקטיבי אם מאיר אריאל היה כותב משהו כמו "גרושתו נכנסת". את זה הוא רוצה לספר רק אחרי שהיא נכנסת. מצד שני, לבחור במילה "היא" עלול להיות מבלבל.

בחירות של ניסוח צריכות להיות מוקפדות, ולמצוא פתרונות לדילמות מהסוג הזה - דילמות שאנחנו נתקלים בהן כמעט בכל טקסט.
מאיר אריאל פתר כאן את הדילמה שלו באופן מבריק.