המגזיןכליםאודותקשרשירותים

פעם, לפני הרבה שנים, רצו שאשפר קצת את הממשק המיושן של איזה עורך קבצים שהיה חלק מחבילת התוכנה שלנו. במסגרת הפרויקט עליתי על רעיון גדול: אם הקובץ עבר שינוי ולא נשמר, שמו יוצג באותיות אדומות. גאוני ממש. המנכ"ל היה יותר סקפטי: "אתה ממציא סטנדרטים..." הטיח לעברי, ולא ידע שהכניס משפט אלמותי לפנתיאון הציטוטים המובחרים של החברה (בקרוב בחנויות הספרים).

מעבר לכך שלא המצאתי שום דבר, ואת זה היה קל להראות לו (מה שגם שכנע אותו לאשר את הצעד המהפכני שהגיתי), עלו פה כמה שאלות מטרידות: מי הוא זה הממציא סטנדרטים? האם המצאת סטנדרטים של ממשק אינה לפעמים חלק מתפקידי כמתכנת הממשק? תוכנות היו נראות רע, ומשתמשים היו די מסכנים, אם כל אחד היה ממציא סטנדרטים בכל רגע. אבל ממשקים לא היו קיימים אם לא היו אנשים שממציאים סטנדרטים. במידה מסוימת אפשר להשוות את העסק לאלגוריתמים. בדרך כלל משתמשים במה שכבר הומצא, אבל לפעמים ממציאים משהו חדש (ולפעמים זה גם מצליח, מה שגורם לכמה אנשים לעשות כסף טוב, ולממציא האלגוריתם להמשיך לקבץ נדבות).

מי הזיז את הכפתור שלי?

בואו נצא למסע מהעולם הוירטואלי לעולם החומרה. ממשקי משתמש קיימים בכל מכשיר אלקטרוני, לא רק באתרים ותוכנות. וככל שהמכשירים הופכים משוכללים יותר (וקטנים יותר), כך הופכים האנשים לחסרי סבלנות. לאף אחד אין כוח ללמוד את שפתו החדשה של המכשיר שקנה. אנחנו רוצים לדעת הכי מהר שאפשר איך עושים איתו משהו, וכשאני אומר "משהו" אני מתכוון לאותו "משהו" ספציפי שיש לנו בראש באותו רגע.

בממשקית קוראים לזה "מונחה משימה" (Task oriented), וכך גם ערוך ספר הפעלה, כשהוא ערוך נכון: איך מכניסים מספר חדש לזיכרון של הסלולרי? איך מכוונים את המעורר בשעון היד הדיגיטלי? איך מפעילים את המבזק במצלמה החדשה? בשביל רבים מהמשתמשים, תאמינו או לא, הטלפון הסלולרי, שרק בהנדסת הממשק שלו השקיעו מליונים יקרים, הוא מאוד לא נוח לשימוש. רבות מהאפשרויות הגלומות בו לא מעניינות, והמספר המועט של לחצנים, שהפכו ללחצנים שהפעולה שלהם תלוית הקשר, רק מסבך את העסק.

פעם היה כפתור לכל פעולה. היום, בגלל המזעור ובגלל עוד סיבות, הממשקים הפכו מינימליים יותר. תחשבו לרגע על הוידאו שלכם. איך מכוונים את השעון שלו? דרך התפריט על המסך. איך מכוונים הקלטה בזמן שנהיה אצל הדודה בארוחת החג? דרך התפריט על המסך. בוידאו הישן של ההורים שלי היו כפתורים ספציפיים לכל פעולה כזאת. לכאורה השיטה של היום גמישה יותר, אחידה יותר, ולכן טובה יותר. אבל השאלה היא מה אנחנו משלמים בתמורה.

העקרון של ממשק מודרני מונחה-משימה מבוסס ראשית כל על עקרונות כלליים של הפעלתו. רק בשלב שני מגיעים המשימות והפתרונות. אם ספר ההוראות של הוידאו הישן הפנה אותי היישר לכפתור שמכוון את השעה, הרי שהוידאו החדש דורש ממני "להיכנס לתפריט" ו"לבחור בו את הפקודה" של כיוון שעה (ואז הכיוון עצמו הוא בעזרת כפתורי מעלה-מטה רב-שימושיים). אם כך, אנא, במחילה מכבודך, דלג לעמוד 3 ושנן את הדרך הנכונה להיכנס לתפריטים ולצאת מהם לפני שאתה שואל אותי שאלות קשות, אומר לי הספרון.

מי רוצה ללמוד לרוחב?

למעשה, כדי שהממשק יהיה אחיד יותר, וכדי שהמכשיר יהיה אלגנטי יותר ומשוכלל יותר, הממשק הוא קצת פחות נוח לטווח הקרוב, יותר קשה ללמידה, וכמובן הרבה יותר מועד לתכנון לקוי (למשל בתיעדוף התפריטים והפקודות שלהם). במקביל המכשיר הופך להיות יותר משוכלל, וזה אומר שהמשימות שאני דורש ממנו יכולות להיות יותר מורכבות. למעשה, לא מדובר עוד במשימות, אלא בתסריטי פעולה. אני רוצה שבקר הטמפרטורה שלי יסגור את הממסר ב 200 מעלות, ויראה לי כל הזמן את הטמפרטורה הנוכחית. "תיכנות" פשוט כזה של בקר, האמינו לי, כולל מעבר בין 3 תפריטים ושינוי (או לפחות וידוא) של 5 פרמטרים שונים. וכל זה עם 3 כפתורים בלבד על פנל השליטה.

אז הנה הקוץ. אם חוברת ההוראות נראית ככה:
- הסבר כללי על עקרונות הממשק
- פירוט התפריטים והפקודות (לעיתים בנוסח מונחה-משימה)

המוח של המשתמש נראה ככה:
- איך אני עושה את מה שאני רוצה עם המכשיר הזה עכשיו ומיד?

או בפדגוגית: הוא רוצה שאני אלמד לרוחב, ואני רוצה ללמוד לעומק, אבל רק את מה שאני בוחר, בלי כל הבולשיט מסביב.

מי גולש לאתר שלי?

מה הלקח שלנו מכל זה? ממשקים חדשניים דורשים הרבה יותר לימוד, ולא לכולם יש את האנרגיות ללמוד אותם. לימוד דבר חדש הוא קל יותר כשהוא מתקשר למשהו שאנחנו יודעים כבר, את זה יגיד לך כל מורה. אבל בעולמנו המהיר ההייפ הטכנולוגי לפעמים מקדים את השיקולים של הידידות והמשתמש. ראיתי כבר כמה אתרים, שכמו הרבה מכשירים, רק מסבכים את החיים לגולש (ואני מתכוון לגולש הפשוט, לא למעצב עם האספרסו). הכל תלוי במטרה ובקהל. אם האתר מיועד להוכחת יכולת טכנית, זה אחלה, אבל רוב האתרים מנסים למשוך הרבה גולשים, ואם אפשר לצבור קהל של גולשים קבועים, ואם זאת המטרה, לא כדאי להרתיע אותם ולהקשות עליהם את החיים. אותי יכולים שני קליקים מיותרים באתר מסוים להרגיז, את הדודה שלי יכולים שני הקליקים הלא טריוויאלים האלה להוציא מהאתר ולחפש נחמה במקום אחר. ואז בעל האתר ("הלקוח" שלנו במקרים רבים) - הוא זה שיתרגז.