המגזיןכליםאודותקשרשירותים

כל הורה יודע להתגאות בציורים של הילדים שלו, אבל עוד יותר מזה - במוטוריקה העדינה המשובחת של אצבעותיהם על מסך המגע. כל הורה יודע לצטט הורה אחר שאומר שהילדים שלנו הם הדור הראשון שנולד עם סמארטפונים וטאבלטים.
רק מה שאנחנו נוטים להדחיק, אולי בגלל שאין דרך נוחה לשתף את זה ברשתות החברתיות, הוא שהילדים האלה הם בעצם גם הדור הראשון של הילדים שיש להם הורים עם סמארטפון.

כמו באותה פרסומת מדוייקת להפליא על הנהג ששולח מסרון בזמן הלא נכון ונעלם לכמה שניות מהרכב, אנחנו אף-פעם לא יודעים לבחור את הזמנים הנכונים "להתעסק" עם המכשיר. וכמו אותו נהג, אנחנו נעלמים בזמנים הלא נכונים האלה לכמה שניות מהמציאות שסביבנו, ומתעוררים מאובדן ההכרה הזה רק כשהילדים זועקים אלינו. וזה במקרה הטוב, במקרה שבו אנחנו לא כועסים עליהם כי הם הפריעו לנו שם.
אבל הפיתוי גדול מדי. שוב ושוב אנחנו טועים, כי אנחנו הדור הראשון, אז אנחנו לא יודעים מתי ואיך. אנחנו עושים את זה בזמנים הכי לא נכונים, ברישול, בסירבול, עם אצבע אחת, שגם היא לא מספיק עדינה וחכמה.

התינוקת לא תרגיש, אני אומר לעצמי. היא עוד קטנה, אז היא לא תשים לב שאני מתעדכן בפייסבוק בזמן שאני מחזיק אותה כדי שתרדם. אבל בכל זאת היא בוכה. אולי יכול להיות שבכל זאת היא מרגישה את הראש שלי שפתאום סוטה טיפה שמאלה (או ימינה, תלוי מה יש בפייסבוק באותו רגע), ומוקרן באור יקרות של האפליקציה הקטנה שמחברת אותי לשאר ההורים דרך כף-היד החצי פנויה שמתחת לרגליים הקטנות שלה?

אבל הילדים זועקים כי הם יודעים יותר טוב. הם זועקים כי הם נולדו לתוך זה, ואנחנו נולדנו רק לתוך המחשב, הגדול והמסורבל. הם יודעים למרות שהם רק ילדים. כי הם הילידים של העולם הזה, ולא המהגרים, כמונו.

רק רגע, אני אומר לילדה שגדלה מתחת לאפי התקוע במסך. אני רק בודק איזו הודעה שלחו לי, ובא. תציירי לי ציור בינתיים.
אבל הרגע נמשך. כי עבורנו, זה הרי אף-פעם לא נגמר. אנחו מגיעים לתחתית התחתיות כולן, מסיימים לקרוא, ואז מתגלגלים שוב למעלה, כי יש שם עוד מזה, דברים חדשים, חשובים, מעניינים, מצחיקים ועצובים – כמו החיים עצמם. כמו שאנחנו טועים לחשוב שהחיים שלנו עצמם הם שם, גם שם, בערבוב מרושל ומסורבל.

ושוב אנחנו נעלמים להם. נענים מיד לכל בכי קטן שבוקע מהמכשיר. מדלגים בין יישומים והתראות. מתנחמים בזה שאפשר לראות את הילדים גם דרך המצלמה, ואז מיד לשלוח בווטסאפ. רק עוד שניה, אוף, לחצתי בטעות על ג'ימייל, היי, תראי מה שלחו לי כאן...

ואנחנו מתנחמים בזה שגם הם אוהבים את המסך. בזה שהאצבעות הקטנות שלהם מבינות בדיוק איפה ללחוץ ואיך לצייר גם בטלפון שלנו, אפילו בזמן שאנחנו בדיוק צריכים אותו. מתלהבים מהמוטוריקה העדינה שבה הם יודעים לנווט בתוך העולם שאנחנו חושבים שהוא רק שלנו, והוא בעצם הרבה יותר שלהם. כי הם הילידים.

כי המוטוריקה שלנו גסה ומסורבלת. והמגע שלנו מתבלבל בין ילדים ומסכים. והמחשבות שלנו רק כמעט מסודרות יותר משלהם, אם אנחנו משתדלים ומתאמצים מאוד. אבל רק עוד שניה, עוד רגע, אני חייב לעשות משהו במחשב. שניה תשחקי לבד. הנה, קחי את האייפד, הוא פנוי. אולי את רוצה לשחק קצת בטלפון שלי בינתיים?
לא אבא, בוא לחדר שלי לצייר איתי.

הציורים שלה תמיד יפים ומדוייקים. וזאת אולי הנחמה האמיתית. הם הילידים, ואנחנו המהגרים. הם תמיד יוכלו לדעת טוב יותר. הם ידעו מתי לשים את המכשיר בצד, כי המכשיר יהיה חלק באמת מהחיים שלהם, ולא משהו שמפריע בידיים בזמן שצריך לעשות דברים אחרים.

אז אני עוקר את הטלפון ממני, ושם אותו בצד, כדי שלא יקלקל את הרגע. והוא נעלם לי מעבר לקיר, ושומר את כל ההתראות שלו לזמן אחר, לזמן שבו אצליח לדעת מתי זה נכון לקחת אותו. והילדה לוקחת נייר וצבעים, ומושיבה אותי על כיסא קטן לידה. בואי נצייר, אני אומר לה.

רגע אבא, היא אומרת, וקמה ולוקחת את קופסת הפלסטיק הוורודה שזרוקה על הרצפה. רק רגע, אבא. תצייר אתה בינתיים. שלחו לי הודעה.